אתם סוגרים את המחשב, יוצאים מהמשרד ונוסעים הביתה, אבל המחשבות על הפרויקט הלא גמור, על הפגישה של מחר או על המייל שנשאר ללא מענה ממשיכות ללוות אתכם גם אל ארוחת הערב. האם יש הבדל בין עובד שמצליח להניח את העבודה בצד בשעות הפנאי לבין עובד שנשאר מחובר אליה בראשו? ובאיזו מידה ההבדל הזה מתבטא ברגשות שהוא חווה, בשינה שלו, ובתחושה הכללית שלו לגבי החיים? בתקופה שבה ארגונים מתחרים על כישרונות ועובדים מחפשים לא רק משכורת אלא גם אושר, השאלה הזו נוגעת במישרין בבריאות, בביצועים ובנכונות להישאר במקום העבודה.
המאמר בוחן אם ובאיזו מידה ניתוק פסיכולוגי מהעבודה מתורגם לרווחה סובייקטיבית של עובדים, ואם הקשר הזה רחב ועקבי או תלוי בסוג העובד ובנסיבות. החוקרים נשענים על נתונים מייצגים וארוכי טווח מגרמניה, העוקבים אחרי אותם אנשים לאורך שנים, ובודקים מגוון רחב של מדדים, רגשיים וקוגניטיביים כאחד, ולא רק סימני שחיקה או מצוקה כפי שנהוג בעבודות קודמות. הם עושים שימוש בשיטה סטטיסטית שמנסה להתקרב לשאלה הסיבתית, משווים בין התקופה שלפני מגפת הקורונה לבין התקופה שבמהלכה, ובוחנים קבוצות שונות של עובדים. מי שמתעניין בשאלה איך העבודה חודרת לחיים שמחוץ לה, ומה אפשר לעשות בנוגע לכך ברמת הפרט והארגון, ימצא כאן בסיס מחקרי רחב ומעניין.
