מה קורה כשגיבור קולנועי חוזר "הביתה", אך מרגיש בה זר בדיוק כמו בגלות? התרבות הציונית עמדה מאז ומתמיד על הניגוד המכונן בין גולה למולדת, ובנתה על בסיסו את דמות הצבר הנטוע באדמתו. אבל ספרות, תיאטרון וקולנוע ישראליים מגלים לאורך השנים גיבורים שנמשכים חזרה לגולה, שמוצאים בה אהבה או מפלט, ושתנועתם המתמדת בין "כאן" ל"שם" מערערת את הדיכוטומיה הזו מן היסוד.
מעניין לגלות שתופעה מקבילה, הנובעת מתבנית תודעתית דומה אך הפוכה בכיוונה, מתגלה גם בצדו השני של המתרס הישראלי-פלסטיני: בקולנוע של הבמאי הפלסטיני אליה סולימאן, שגיבורו הפסיבי, המסמן את עצמו בראשי תיבות בלבד, נודד בין נצרת לירושלים, פריז וניו יורק, ומעולם אינו מוצא בית של ממש בשום מקום. האם דווקא בהתמוססות ההבחנה בין מולדת לגלות, המתרחשת משני עברי הסכסוך, אפשר למצוא בסיס חדש לחיים משותפים בטריטוריה שהכזיבה את שני העמים?
המאמר בוחן שאלה זו דרך ניתוח יצירות ספרותיות, תיאטרליות וקולנועיות ישראליות מרכזיות, לצד קריאה צמודה בסרטיו של סולימאן, ומציע פרשנות תיאורטית מפתיעה למה שמצייר את הזהות הלאומית משני הצדדים כמעוגנת, למעשה, בחוסר בית מתמשך.
