במשך מאות שנים עמדו יהודים מול חומת מערת המכפלה בחברון, מנעו מעצמם כניסה פנימה, והתפללו ליד חור קטן באבן. בתודעה הציבורית התקבע המושג "700 שנות גזרת המדרגה השביעית", כאילו מאז הצו של הסולטן ביברס ב־1266 הורשו היהודים לעלות רק עד מדרגה מסוימת. אלא שהחור נאטם, גרם המדרגות פונה, והמקום המדויק נשכח. אפילו חוקרים מוכרים הניחו שהחור מוביל אל המערה הקדושה עצמה, או שהוא ניצב מול מנהרה תת־קרקעית עתיקה.
המאמר שואל מה באמת קרה כאן. האם הצו של ביברס והמדרגה השביעית קשורים זה בזה, ומתי ומדוע הותרה בכל זאת הקרבה אל המקום? ומה באמת מסתתר בתוך החור: האם הוא מגיע אל המערה, או שמדובר בחלל טבעי שהפך לאתר של געגוע ותפילה?
כדי לברר זאת עוקב המחקר אחר עדויות של נוסעים ויהודים מן המאות הקדומות ועד ימי המנדט, קורא מחדש את תיאורי ההיסטוריונים הממלוכים על הצו, ובוחן את תקופתו של הסולטן קאיתבאי. במקביל הוא משווה איורים ישנים ותצלומים מתקופת המנדט כדי לאתר את האבן הנכונה בחומה, ואז נפתח החור ונבדק ממש מבפנים, עם מדידות ביחס למפת המתחם ובדיקה של כל מה שהושאר שם לאורך השנים. התוצאה היא מסע בין היסטוריה, ארכיאולוגיה ומסורת, שמעמיד במבחן רעיון שהתקבע בלב רבים.
