מה קורה כששני דברים שהמשפט מתיימר להגן עליהם מושכים לכיוונים הפוכים: זכותו של ילד לחינוך שיפתח בפניו אפשרויות, וזכותם של הוריו לגדל אותו בתוך עולם תרבותי שלם שיש לו כללים משלו? שאלת לימודי הליבה בבתי ספר חרדיים לבנים היא אחת הזירות החדות ביותר שבהן המתח הזה מתגלע, והיא אינה ייחודית לישראל. גם בניו יורק, באנגליה ובאנטוורפן יושבים ילדים חרדים בכיתות שבהן מתמטיקה ואנגלית תופסות מקום שולי, ובכל אחת מן הזירות האלה נוצרה מערכת חוקים אחרת לגמרי שאמורה לטפל בכך.
השאלה שבמרכז הדיון היא מה בעצם קורה לחוק בדרכו אל הכיתה. החקיקה מנוסחת באולמות הפרלמנט ובפסקי דין, אך היא חייבת לעבור דרך משרדי ממשלה, רשויות מקומיות, מנהלי בתי ספר, הורים ועסקנים, וכל תחנה כזו משנה אותה. כדי לעקוב אחר המסע הזה נבחרו ארבע זירות שבהן פועלות קהילות חרדיות גדולות שמקורן ביישוב הישן, ושבכולן רווח אותו אידיאל של הקדשת חיי הבנים ללימוד תורה. ההשוואה בוחנת את מעמדם המשפטי של מוסדות החינוך החרדיים, את אופן תקצובם, את הדרישות שהחוק מציב להם ואת מה שקורה בפועל, והיא נשענת על חקיקה, על פסיקה, על דוחות פיקוח ועל מחקרים מקומיים.
שתי עדשות מופעלות כאן זו לצד זו: עדשה נורמטיבית של זכויות ואינטרסים, ועדשה חברתית-משפטית שמתעניינת פחות בהצהרות ויותר בתוצאות. מה שמתגלה כשמניחים אותן זו על גבי זו מערער כמה הנחות מוכרות על היחס בין כפייה, מימון ובחירה.
