המלך יאשיהו טיהר את המקדש, הסיר את הבמות וחגג פסח לכל העם, וכל זאת בזמן שבירושלים קם נביא צעיר מענתות. האם ירמיהו היה רק מבקר מבחוץ של הרפורמה, או שותף פעיל בתוכנית רחבה בהרבה מטיהור הפולחן? הנבואות המוקדמות שלו פונות דווקא צפונה, אל ממלכה שחרבה כמאה שנה קודם לכן, ומבקשות להשיב אל ירושלים את מי שגלו משם.
המאמר שואל מה היה ייעודו ההיסטורי של ירמיהו, ועד כמה חזון איחוד הממלכה כבימי דוד ושלמה עמד במבחן המציאות. כדי לברר זאת נבחנים פרקי הנבואה בספר ירמיהו לצד פרשנותם אצל חז"ל ובמדרשים, ואצל רש"י, רד"ק, מהר"י קרא, אברבנאל, מלבי"ם, אלשיך ופרשנים נוספים. המאמר מתעכב על שאלות קשות: מדוע הנביא מכריז שלא יאמרו עוד "ארון ברית ה'", כיצד נראה "הדיאלוג" עם נציגי עשרת השבטים, ומה בעצם ראו עיניו כששב מן השליחות אל ארץ שנראתה כמי שמתחדשת.
בין דמותו של נביא שהוסס ואמר "נער אנכי" לבין משל השדה והקוצים נפרשת תמונה של תקווה גדולה ושל אכזבה עמוקה ממנה. מה ראה ירמיהו מתחת לפני השטח של ההצלחה הלאומית והדתית, ומדוע לא סיפקו אותו ההישגים?
