מה קורה לקהילות שחיות זו לצד זו, חולקות כפר, שכנות ולעיתים גם קרבת משפחה, כשחלק מבניהן בוחר ללבוש מדים של צבא המדינה? ביישובים ערביים מעורבים בגליל חיים יחד בדווים ופלאחים. כל עוד השיח נשאר יומיומי, הגבולות ביניהם גמישים וחדירים. אבל כשמגיעה השאלה אם להתנדב לצה"ל, שאלות של שייכות, נאמנות, אובדן וכסף עולות לפני השטח.
המאמר שואל מדוע ההתנדבות של צעירים בדווים לצה"ל יוצרת מתח בין שתי הקהילות ובתוך זהותם של הצעירים עצמם. האם המתח הזה מחדד את הזהויות, או שמא הוא מפצל אותן? והיכן, על ציר שנע בין זהות פלסטינית לזהות ישראלית, אפשר למקם את הדוברים?
המחקר נערך בכפר יפיע, יישוב בדווי־פלאחי. הוא נשען על עבודת שטח אתנוגרפית ועל סיפורי חיים: ארבעה־עשר ראיונות עומק עם בדווים ופלאחים, גברים ונשים, בני עשרים עד שבעים ושתיים, שנאספו במשך קרוב לשנתיים. המרואיינים סיפרו על הסיבות שהביאו אותם להתנדב או להימנע מכך, על ההטבות שקיבלו או לא קיבלו מהמדינה, ועל האופן שבו הם מגדירים את עצמם. הם גם תיארו מקרים מוחשיים מחיי הכפר שבהם המתח הזה התפרץ, בין היתר סביב קבורה, חתונות ומגרשי בנייה. הסיפורים האלה מאפשרים הצצה נדירה לעולם שבו זהות נקבעת בין מסגד, בסיס צבאי וחלקת אדמה.
