הגישה העונשית תופסת את העבירה כפגיעה כללית בערך חברתי, ומטרותיה הן הרתעה, גמול, מניעה ושיקום. המאמר עוסק ביכולת של גישת הצדק המאחה להשיג גם את המטרות של הגישה העונשית, לצד מטרות נוספות ייחודיות לצדק המאחה: העצמת הקהילה וריפוי הפגיעות שנוצרות בעקבות העבירות.
"צדק מאחה" ו"צדק עונשי" מוצגים לרוב כשני עולמות מנוגדים: האחד רואה בפשע פגיעה בערכים חברתיים מופשטים שהמדינה חייבת להעניש עליה, והשני רואה בו פגיעה קונקרטית באנשים ובקהילה שיש לרפא. אבל האם הניגוד הזה באמת מוצדק, או שמדובר בשתי דרכים שונות להגיע לאותן תכליות?
השאלה המרכזית שנבחנת היא האם הצדק המאחה, המבוסס על מפגש בין פוגע לנפגע ועל תכניות איחוי המגובשות בהסכמה, מסוגל להשיג בפועל את המטרות הקלסיות שהמשפט הפלילי מייחס לענישה, כמו הרתעה, מניעת פשיעה חוזרת, שיקום ואפילו גינוי ציבורי, ואולי אף את התכלית השנויה ביותר במחלוקת מכולן: הגמול.
כדי לבחון זאת, נערכת השוואה שיטתית בין שתי הגישות לאורך כל מרכיביהן, אופן תפיסת מעשה העבירה, מבנה ההליך עצמו, ומעמדם של המדינה והקהילה בכל אחת מהן. על בסיס ההשוואה הזו נבנה מודל תאורטי המנתח כיצד כל אחת מהתכליות המוכרות של המשפט הפלילי עשויה, או לא עשויה, להתממש דרך הליכי צדק מאחה, ואילו תנאים וגורמים מטים את הכף לכיוון זה או אחר. השאלה מה קורה כשמדובר בעבירות החמורות ביותר, ואיפה עובר הגבול שבו הצדק המאחה כבר לא מספיק, נשארת פתוחה למי שירצה להעמיק בה.
