שיח הזכויות של אנשים עם מוגבלויות שינה בעשורים האחרונים את פני החברה המערבית. במקום לראות במוגבלות טרגדיה אישית או גזר דין רפואי, הוא מציג אותה כחסם חברתי שעל החברה מוטלת החובה להסיר, והופך את האדם עם המוגבלות לתובע פעיל של זכותו לשוויון. אלא שהשפה הזאת, שפת הזכויות של הפרט, אינה מדברת אל כולם באותה מידה.
מה קורה כשהיא פוגשת קהילה שבנויה דווקא על חובות, על אחריות הדדית ועל ציות לסמכות הלכתית? הקהילה החרדית בישראל היא מובלעת שמקיימת יחסי גומלין עם סביבתה ומושפעת ממנה, אך מתרגמת את מושג הזכות למשהו אחר לגמרי. כאן נשאלת השאלה המרכזית: אילו מאפיינים של המודלים הליברליים יוצרים מתח בחברה מסורתית, ואילו תכונות של הקהילה עצמה דווקא מאפשרות לאמץ את היתרונות שבהם.
כדי לענות על כך נפרשת מפה של מודלים שונים לתפיסת המוגבלות, מן המודל הדתי של הדתות הקדומות ועד למודלים השוויוניים בני זמננו, ולצידה נבחנת הקהילה החרדית עצמה: נתוני התנדבות ושידוכים, פסקי הלכה על חירשות ועל ברכה בלידת תינוק עם תסמונת דאון, מאמר מערכת שפורסם בעיתון קהילתי בעת מאבק הנכים, וטקסטים שכתבו כשלושים נשים חרדיות צעירות על מפגשיהן עם אנשים עם מוגבלויות. כל אלה נקראים זה מול זה כדי לאתר אילו תפיסות של מוגבלות פועלות בקהילה ומה מקומן בשיח שלה.
