שלט קטן בחלון המסעדה, ועליו המילה "כשר", נראה כמו פרט טכני. אבל מי בעצם רשאי לכתוב אותו? בישראל התשובה נקבעת בחוק אחד משנת 1983, שאוסר על בעל בית אוכל להציג את מקומו ככשר בלי תעודת הכשר מן הגורמים שהחוק הסמיך. כשבעל מסעדה בירושלים תלה תעודה של ארגון פרטי, שהסבירה בזהירות שהאוכל במקום כשר בלי להשתמש בשורש כש"ר, נכנסו הפקחים וקנסו אותו. משם הדרך לבג"ץ הייתה קצרה.
העתירה הציתה מחלוקת פרשנית עמוקה. האם החוק נועד רק להגן על צרכנים מפני הטעיה, או גם להבטיח לרבנות הראשית בלעדיות על עצם המילה "כשר"? וכשהתכלית שהמחוקק התכוון לה מתנגשת בתכלית העולה מערכי השיטה, מי מהן גוברת? השאלה הזאת נראית טכנית, אך היא נוגעת ישירות בחייהם של קראים ושל חברי התנועה המסורתית, שתפיסת הכשרות שלהם שונה מזו של הרבנות ושרבניהם מודרים ממנה.
הבדיקה צוללת אל לשון החוק, אל פרוטוקולים של ועדת חוקה חוק ומשפט מקיץ 1983, אל דברי תומכי החוק ומתנגדיו, ואל שורה ארוכה של פסיקה בענייני פרשנות תכליתית, חופש עיסוק, שוויון וחופש פולחן, כדי לברר אם ההיסטוריה החקיקתית אכן אומרת את מה שייחסו לה, ואם קיימת דרך שלישית לקרוא את המילה הקטנה והטעונה הזאת.
