איך מרגיש ילד שגדל בקיבוץ של אמצע המאה העשרים, בין עשרות אחים ואחיות לחדר, כשההורים נמצאים במרחק של שבילים ובלילות מישהו אחר מאזין לאינטרקום? מיכל, דמות מומצאת המבוססת על חוויות אישיות ועל סיפורים של מטופלים ומטופלות רבים, מגיעה לקבוצת פסיכודרמה ארוכת טווח עם תחושה מוכרת של זרות ובידוד. היא מדמיינת נדנדה שבה היא תמיד למעלה או למטה, ולעולם לא באותו גובה עם האחרים.
המאמר מתבונן בפסיכודרמה אחת של מיכל כפרוטגוניסטית, ובוחן את מה שמתרחש בה על הציר האנכי מול הוריה ועל הציר האופקי מול "אחיה" בקבוצת הקיבוץ. השאלה המרכזית היא כיצד נסיבות הילדות הקיבוצית, עם האידאולוגיה השיתופית והלינה המשותפת שלה, קשורות לדפוסים הרגשיים שעלו על הבמה, ומה יכולה לעשות במקרה כזה קבוצה טיפולית.
הכותב מביא תיאור מפורט של הסצנות כפי שהתגלגלו בקבוצה, ואחר כך קורא אותן דרך עדשות של האנליזה הקבוצתית, מושג "השלישי" בפסיכואנליזה, עדויות של בוגרי הלינה המשותפת וגישת פסיכולוגיית העצמי. יש כאן שתי מיכליות שלא מדברות זו עם זו, לילה אחד בבית ילדים, ורגע בלתי צפוי שבו המנחה שוברת כלל מקובל של המקצוע. מה בדיוק התרחש שם, ומדוע זה חשוב כל כך להבנת חוויית הקיבוץ ולהבנת הטיפול הקבוצתי?
