מה קורה כשסוגיה תלמודית שנראית כרצף של דרשות הלכה ואגדה על פסוקי תפילתה של חנה מתבררת כמשהו אחר לגמרי? בבבלי, ברכות לא, ע"א–ע"ב, נאספות דרשות על שמואל א א, ולכאורה מטרתן ללמד הלכות תפילה: כוונת הלב, חיתוך שפתיים, קול נמוך ואיסור להתפלל בשכרות. אך לצד ההלכות מופיעים עימות עם עלי הכהן, משל על עני בפתח המלך, איום הלכתי כלפי שמיים וסיפור על ילד שמורה הלכה לפני רבו. השאלה היא אם יש כאן אוסף מקרי או עריכה מכוונת, ומה היא באה לומר על מהותה של התפילה.
המאמר מציע לקרוא את היחידה כסיפור קצר, עם פתיחה, סיבוך, מפנה, שיא והתרה. כדי לבחון זאת הוא מגדיר את גבולות היחידה לפי סוגת הדרשות, בחירת הדמויות, סדר הפסוקים ופתיחות חוזרות, ואחר כך עוקב אחר ציר העלילה ואחר עיצובה של חנה. המחקר נשען על הגישה הספרותית לחקר האגדה ועל ההנחה ששילוב אגדה בסוגיה הלכתית הוא עריכה מכוונת. החידוש הוא שהסיפור כולל גם את דרשות ההלכה ולא רק את האגדה.
חנה מוצגת כאן כמי שמייסדת הלכות, כדרשנית וכמתווכחת עם עולם ההלכה, ולא רק כמתפללת. מאחורי הניתוח הספרותי עומדת שאלה עתיקה: האם תפילה היא מסגרת קבועה או זעקה אישית, ומה קורה כשהתלמוד מסרב להכריע ביניהן?
