כשאישה חויבה להתגרש וממשיכה לסרב, בית הדין ניצב בפני ברירה קשה: לכפות עליה גט, בפועל באמצעות מאסר, או להתיר לבעל לשאת אישה אחרת בלי לבטל את הנישואין הראשונים. הלכתית, שתי הדרכים אפשריות, וגם נשיא בית הדין הגדול לשעבר הודה שאפשר לגרש בעל כורחה. ובכל זאת, בתי הדין כמעט תמיד בוחרים בהיתר הנישואין, ופעמים רבות הם מסבירים זאת ב"מנהג בתי הדין". מה עומד מאחורי המנהג הזה, ומדוע הוא התקבע דווקא כך?
המאמר יוצא לבדוק את שורשיו של המנהג. הוא עוקב אחר עמדות הרבנים הראשיים עוזיאל והרצוג בעשורים הראשונים של המדינה, בוחן את הנימוקים ההלכתיים שמופיעים בפסקי דין ובדברי פוסקים אשכנזים וספרדים לאורך הדורות, ומשווה ביניהם. הוא בוחן גם פסקי דין ופרשות שהגיעו לבית המשפט העליון, ואת ההשפעה של החקיקה הישראלית על שיקולי הדיינים. לצד זאת הוא שואל אם מדובר בהכרעה הלכתית טהורה, או שיש כאן גם שיקולים ערכיים, חברתיים ומשפטיים שמעצבים את הפסיקה מאחורי הקלעים.
זו שאלה שנוגעת לגבול שבין הלכה למדיניות, לכוחו של מנהג שנוצר בתוך מוסד צעיר יחסית, וליחסי הגומלין בין בית הדין הרבני לבין מערכת המשפט של המדינה. התשובה עשויה להפתיע גם את מי שמכיר היטב את עולם הגיטין והסירוב.
