אצל רבים מאיתנו הטלוויזיה היא חלק קבוע מסוף היום, ואצל מבוגרים רבים היא ממלאת שעות ארוכות לאורך היום כולו. על השפעתה על ילדים נכתב לא מעט, אבל מה קורה למוח בגיל המבוגר? האם יש הבדל בין שעתיים של צפייה לשבע שעות, ואם כן, היכן עובר הגבול? ואולי הטלוויזיה היא פשוט עוד דרך לשבת בלי לזוז, והבעיה האמיתית היא אורח חיים יושבני ולא המסך עצמו?
המחקר מבקש לבדוק אם כמות הצפייה היומית בטלוויזיה בקרב בני 50 ומעלה קשורה לשינויים ביכולות קוגניטיביות שש שנים מאוחר יותר, וגם אם הקשר הזה נשאר כשמתחשבים בהתנהגויות יושבניות אחרות בחיי היומיום. שאלה נוספת היא האם אפשר לזהות כמות צפייה מסוימת שמעליה מתחילים להתגלות סימנים מדאיגים, במקום להסתפק בהגדרה הרחבה של צפייה "מופרזת".
החוקרים נעזרו בנתוני המחקר האורך האנגלי להזדקנות, מחקר לאומי מייצג שעוקב אחר אנשים מבוגרים לאורך שנים. הם בחנו כמעט ארבעת אלפים משתתפים בשני מועדי מדידה, השוו בין קבוצות לפי שעות צפייה, ובדקו שני היבטים של קוגניציה: זיכרון מילולי ושטף סמנטי. כדי להפריד בין הטלוויזיה לבין גורמים אחרים הם התחשבו בשורה ארוכה של משתנים דמוגרפיים, בריאותיים והתנהגותיים, והפעילו מגוון בדיקות שנועדו לבחון אם התמונה יציבה. התוצאה היא מבט מעניין על הרגל יומיומי כל כך מוכר שקל לשכוח לשאול מה הוא עושה לנו.
