אינדונזיה היא ארכיפלג של אלפי איים ומאות קבוצות אתניות, עם שפות, דתות ומסורות שונות. אבל גיוון כזה אינו מבטיח הרמוניה מאליו. מתחים בין קהילות וסכסוכים על רקע דתי, תרבותי או פוליטי מעלים שאלה: איך מחנכים דור שיוכל לחיות יחד בלי למחוק את ההבדלים ביניו? החינוך הרב-תרבותי נתפס כאחד הכלים המרכזיים לכך, אך עד כמה הוא רעיון מערבי מיובא, ועד כמה הוא משתלב בערכי היסוד של המדינה?
המאמר שואל מהם מושגי היסוד של החינוך הרב-תרבותי, מאילו נסיבות היסטוריות וחברתיות הוא צמח, ומדוע הוא נחוץ דווקא בהקשר האינדונזי. הוא נע בין תנועות זכויות האזרח בארצות הברית, שלבי ההתפתחות של התפיסה, המודל של ג'יימס בנקס, והמסורת האינדונזית של "אחדות בתוך גיוון", לצד חקיקה לאומית ומקורות דתיים.
זהו מחקר ספרות איכותני. המחברים אספו ספרים מדעיים, כתבי עת, מאמרים, ממצאי מחקר קודמים ומסמכים רשמיים, ניתחו אותם בשיטת ניתוח תוכן, וזיהו דפוסים, נושאים וקשרים בין מושגים כדי לגבש סינתזה תאורטית. התוצאה היא מסגרת מושגית שמחברת בין חינוך, זהות לאומית ושאלת החיים המשותפים בחברה מגוונת.
