כשכיתה "סוערת" אחרי אירוע טראומטי, מה עושה המורה? משתיקה, מרגיעה, או פותחת את הדלת לשיחה שעלולה להידרדר? רגשות כמו פחד, כעס ובושה נתפסים בדרך כלל כעניין אישי ופרטי, אך לעיתים קרובות הם קשורים בעבותות לכוח, לצדק ולשייכות. מתי בעצם רגש הופך לפוליטי, ומה הקשר בין תחושה גופנית גולמית של לחץ ודפיקות לב לבין עמדה אזרחית?
המאמר מנסה לברר כיצד אפשר להבין את הרגש הפוליטי כמושג חינוכי, ומה תפקידם של מורים ומורות בתיווכו. הוא פועל במישור מושגי: מציג את ההבחנות בין אפקט, רגש ורגש פוליטי, בוחן אותן מול מסורות פסיכולוגיות ופילוסופיות, ומביא דוגמאות ממחקרים בעולם ובישראל, בהן דיונים בכיתות אחרי אירועים טעונים ושיח בית ספרי בימי מלחמה.
הרקע לשאלה מורכב. מצד אחד, עידן של קיטוב רגשי ושחיקת אמון במוסדות, שבו רגשות מעוצבים ומנוהלים בידי בעלי עניין. מצד שני, מערכת חינוך שמתקשה לדעת מה לעשות עם הרגש בכיתה. מי שמתעניין בחינוך לדמוקרטיה, בפדגוגיה בזמני משבר או בשאלה איך מלמדים אזרחות בעולם טעון, ימצא כאן מסגרת חדשה לחשוב דרכה על מה שקורה בכיתה, ולא רק על מה שנאמר בה.
