דמיינו שאתם צריכים לתכנן טיול מורכב: לברר טיסות, להשוות מלונות, להתווכח עם בן זוג על מסלול, לוותר על אופציה אחת בשביל אחרת. עכשיו דמיינו שבמקום כל זה אתם פשוט מבקשים ממחולל שפה לעשות את זה בשבילכם, והוא מגיש לכם תוכנית "מושלמת" תוך שניות. זה נשמע כמו שדרוג נהדר, אבל האם משהו הולך לאיבוד בדרך? המאמר יוצא מהתמונה הקלאסית של המשוטט העירוני שתיאר שארל בודלר, הדמות ההולכת בלי מטרה ברורה ברחובות העיר, ומציע שדווקא בתוך אותה הליכה חסרת כיוון, בין אפשרויות פתוחות ומפגשים בלתי צפויים, מתכונן הסובייקט האנושי כפועל, בוחר ונוטל אחריות. מכאן עולה שאלה מטרידה: מה קורה לתפיסת הסובייקטיביות שלנו כאשר אנחנו עוברים מחיפוש רשתי, שמניב רשימת אפשרויות ומזמין שיטוט, לשימוש במחוללי שפה שמעניקים תשובה אחת סגורה וסופית? האם מדובר רק בשכלול טכני נוסף, או שמא בשינוי עמוק יותר באופן שבו אנחנו חווים את עצמנו כפועלים בעולם? באמצעות כלים מהפנומנולוגיה, מהוסרל ועד היידגר והפוסטפנומנולוגיה העכשווית, וכן דרך ניסוי מחשבה מוכר על "מכונת התנסויות" שמציעה עונג מובטח בתמורה לוויתור על בחירה ומאמץ, נבחנת המשמעות התרבותית והפילוסופית הטמונה בטכנולוגיות שנדמות כמובנות מאליהן, אך עשויות לעצב מחדש את מה שאנחנו מבינים כ"להיות סובייקט" מלכתחילה.
The application of artificial intelligence technology in education influences Chinese adolescent’s emotional perception
מה קורה לרגשות שלנו כשהמורה מתחלפת במסך? כשקשר עין מוחלף באייקון, וכששפת גוף נעלמת בתוך טכנולוגיה? בעידן שבו הבינה המלאכותית משתלבת כמעט בכל תחום בחיים
