מה קורה לאישה שהחיים לצד בעל מכור הפכו אצלה לסיפור אחד גדול ועמוס בעיות? במשפחות רבות באיראן, כשהגבר נקלע להתמכרות, האישה היא זו שנושאת בנטל הכלכלי, מנהלת את הבית, מגדלת את הילדים ומתמודדת לבדה עם כאב, בושה ומתח. בחברה קולקטיביסטית, שבה כל קושי של אדם אחד משפיע על כל המשפחה, המחיר הנפשי שהנשים האלה משלמות נשאר לעיתים קרובות מחוץ לטווח הראייה.
המחקר שואל אם גישה שמבוססת על כוחם של סיפורים יכולה לעזור להן. הגישה הנרטיבית מציעה לראות את הבעיה כמשהו נפרד מהאדם, לתת לה שם, לבחון את השפעתה ולכתוב מחדש את סיפור החיים. השאלה המרכזית היא האם עבודה כזאת בקבוצה משנה את תחושת הרווחה הנפשית ואת רמת המצוקה של המשתתפות, והאם שינוי כזה מחזיק מעמד גם אחרי שהמפגשים נגמרים.
החוקרים גייסו נשים שבעליהן מכורים מבתי שירותים חברתיים ורווחה בטהרן וחילקו אותן אקראית לשתי קבוצות. קבוצה אחת עברה תוכנית של עשרה מפגשים נרטיביים, עם כתיבה, מטאפורות, מכתב לבעיה ומשחקי תפקידים. הקבוצה האחרת שימשה להשוואה. את מצבן הנפשי של כל הנשים מדדו בשאלון מקובל לפני ההתערבות, מיד אחריה, ושוב אחרי חודש ואחרי שלושה חודשים. המאמר מציג מבט מעניין על התמודדות של נשים עם משבר משפחתי בהקשר תרבותי ייחודי.
