נשירת מורים היא תופעה גוברת ומטרידה במערכות חינוך רבות, ושאלת השאלה מדוע מורים מסוימים מצליחים לשמר מוטיבציה ומחויבות למרות אתגרים מקצועיים ואישיים, בעוד אחרים נושרים בשנים הראשונות לעבודתם, מעסיקה חוקרי חינוך זה שנים. המושג "חוסן" נמצא במרכז הדיון הזה, אך הוא רחוק מלהיות מוגדר באופן אחיד: הוא מגיע ממסורות מחקריות שונות, ממדעי המערכות והאקולוגיה, מהפסיכולוגיה ההתפתחותית ועד לפסיכולוגיה החיובית, וכל אחת מהן תופסת אותו קצת אחרת.
המאמר בוחן כיצד ניתן להבין ולפתח חוסן דווקא בהקשר הייחודי של עולם ההוראה, תוך הצגת מודל תיאורטי מתקדם המשלב בין גישות קודמות לתפיסה דינמית ואינטראקטיבית של חוסן ברשת המערכות המקננות שבהן פועל המורה, בית הספר וסביבתו. לצד זאת נסקרת ההתפתחות ההיסטורית של מחקר החוסן בהוראה, זיהוי גורמי ההגנה הפנימיים והחיצוניים המסייעים למורים לשרוד ולשגשג במקצוע, וסקירה של תוכניות התערבות בינלאומיות שפותחו כדי לטפח חוסן הן אצל מורים ותיקים והן אצל סטודנטים להוראה.
האם אפשר "ללמד" חוסן? מה בין חוסן אישי לחוסן ארגוני ומערכתי? והאם פיתוח חוסן מספיק כדי להתמודד עם המשבר העמוק שממנו סובל מקצוע ההוראה כיום? שאלות אלה עומדות בבסיס הדיון המוצג במאמר.
