כל חיינו הם רצף של תחנות: כניסה למסגרת חינוכית, עזיבת הבית, עבודה, זוגיות, הורות, זקנה. לרובנו כל מעבר כזה כרוך בהתרגשות ובחששות. מה קורה כשבדרך נוספים גם אבחנה שמעניקה שם לקשיים, מערכות שלא תמיד מדברות זו עם זו, חוקים שאינם מתורגמים למעשה, ועמדות חברתיות שמחליטות מראש מה "מתאים" לאדם? ואיך נראה מעבר כשהשגרה מתנפצת בבת אחת, בימי מגפה או מלחמה?
המאמר מתבונן במעברי החיים של אנשים עם מוגבלות ושל בני משפחותיהם, מלידת המוגבלות או הופעתה ועד הגיל השלישי. הוא שואל מה הופך מעבר למוצלח או לקשה, אילו חסמים והזדמנויות מצויים בדרך, ומה תפקידם של הפרט, המשפחה, המערכות והחקיקה בהצלחתו. לצד זאת הוא בוחן תחומים שנוטים להיחשב "לא מובנים מאליהם", כמו זוגיות והורות, וכן את השאלה כיצד ניתן לשמוע את קולו של האדם עצמו ולא רק את קולם של המטפלים בו.
המחברים נשענים על גישת המערכות ועל המודל החברתי של המוגבלות, סוקרים ספרות מחקרית בישראל ובעולם, ומשלבים בה נתונים, תוכניות התערבות, פסיקה, חקיקה ומקרים מהשטח. התמונה שמצטיירת מרחיבה את המבט על מה שנדרש כדי שהדרך בין תחנות החיים תהיה פחות מכשולים ויותר בחירה.
