כשליש עד מחצית מהילדים עם מוגבלות שכלית חווים גם בעיה נפשית, ורבים מהם מציגים התנהגויות שקשה להורים להתמודד עימן בבית. באנגליה, המשפחות האלה ממתינות לעיתים שנים לשירות בריאות נפש מתמחה, ובזמן ההמתנה הן מקבלות מעט מאוד תמיכה. במקביל, שנים של מחקר מצביעות על כך שאיכות הקשר בין הורה לילד היא אחד הצירים המרכזיים שדרכם מתפתחים הקשיים האלה, וגם אחד הצירים שדרכם אפשר לשנות אותם.
הנחיה באמצעות אינטראקציה מצולמת מציעה דרך לא שגרתית לעשות זאת. במקום להצביע על מה שההורה עושה לא נכון, מצלמים חילופי דברים מוצלחים בינו לבין ילדו, עורכים את הקטעים ומזמינים אותו לצפות בעצמו ולזהות את הרגעים שבהם הקשר עבד. השיטה כבר מומלצת בהנחיות קליניות עבור קבוצות הורים אחרות, אבל מעולם לא נבדקה בניסוי יעילות באף קבוצת ילדים, ובוודאי לא אצל ילדים עם מוגבלות שכלית. השאלה שעמדה כאן במרכז היא בכלל מוקדמת יותר: האם אפשר להעביר את ההתערבות מרחוק, דרך המסך, למשפחות שכבר הופנו לשירות מתמחה, ולגייס ולשמר אותן במחקר כזה.
כדי לבדוק זאת נערך ניסוי היתכנות אקראי בחמישה גופי בריאות ציבוריים באנגליה, שבו הורים הוקצו אקראית להתערבות בתוספת הטיפול הרגיל או לטיפול הרגיל בלבד. לצד מדדי הגיוס, השימור וההשלמה נאספו ראיונות עם הורים ועם אנשי צוות, נבדקה נאמנות היישום, נאמדו עלויות, ונערך סקר ארצי שבחן מה בכלל מציעים שירותי בריאות הנפש המתמחים למשפחות האלה.
