מה הקשר בין הדרך שבה אנחנו נקשרים לאנשים הקרובים לנו לבין האמונה שלנו ביכולת שלנו להתמודד עם העתיד? תיאוריית ההתקשרות מלמדת שסגנון ההתקשרות שנרכש בילדות ממשיך להשפיע עלינו גם בבגרות, בין השאר על מערכות היחסים הרומנטיות, על הביטחון העצמי ועל האופן שבו אנו מתמודדים עם מצבי לחץ. אבל האם קיים קשר ישיר בין רמות החרדה וההימנעות בהתקשרות לבין תחושת התקווה שלנו לגבי העתיד ולבין האמונה ביכולתנו לפתור בעיות? ומה תפקידה של הדתיות בסיפור הזה, האם אנשים מאמינים חווים יותר תקווה ותחושת מסוגלות מאשר אנשים שאינם דתיים?
מאמר זה בוחן את הקשרים בין חרדה והימנעות הקשורות להתקשרות, דתיות, תקווה נטויה (dispositional hope), מסוגלות עצמית מוכללת (generalized self-efficacy) ופרספקטיבת זמן עתידית. החוקרים גייסו קבוצת משתתפים טורקים בגילאים שונים, שמילאו סט שאלונים מקוונים הבוחנים את סגנון ההתקשרות שלהם, את מידת התקווה והאופטימיות שהם חשים לגבי העתיד, את תחושת המסוגלות העצמית שלהם ואת מידת הדתיות שהם מייחסים לעצמם. באמצעות ניתוחים סטטיסטיים שונים, כולל בדיקות מתאם, השוואות בין קבוצות וניתוחי רגרסיה, ניסו החוקרים להבין כיצד משתלבים יחד כל המשתנים הללו, ואיזה מהם תורם יותר לעיצוב תחושת התקווה והביטחון העצמי של האדם כלפי עתידו.
