הלא-מודע הפרוידיאני מוצג בדרך כלל כאזור סגור בנפש, כזה שהתודעה אינה יכולה להגיע אליו. אבל איך יכולה הנפש להדחיק משאלה בלתי הולמת בלי לדעת, ולו במעורפל, מה היא מדחיקה? זו הביקורת שהעלו הפנומנולוגים הקלאסיים, והיא מעלה שאלה מביכה במיוחד כשבוחנים את פרויד עצמו. בכתביו מופיע מספר קטן של פעמים מונח מוזר, "תפיסה אנדו-פסיכית", שנוגע בדיוק בפרדוקס הזה: נפש שאינה מודעת ובכל זאת נוכחת לעצמה.
המאמר שואל מה בדיוק מתחבא מאחורי המונח הצדדי הזה, והאם הוא מאיים על התיאוריה הפסיכואנליטית או דווקא מעניק לה יסוד איתן יותר. כדי לברר זאת המחבר קורא מחדש את פרויד ועוקב אחרי הופעת הסוגיה בשלושה מקומות: דמות הצנזור השומר על הגישה לתודעה, תיאוריית החלום ותיאוריית המיתוס. בדרך הוא מעמיד את הטקסטים של פרויד מול מושגים מהמסורת הפנומנולוגית, כמו נתינות עצמית ורגישות עצמית, וגם מול קריאות של הוגים פסיכואנליטיים אחרים.
התוצאה היא דיאלוג בלתי צפוי בין שני עולמות שנהגו להתעלם זה מזה. הקריאה מציעה פרויד "לא רשמי" שונה מזה המוכר, ומעלה שאלה על המשמעות של המילה "מיתוס" כשהיא מוצמדת דווקא לרעיון המרכזי ביותר של הפסיכואנליזה.
