"לשבור את הראש", "להרים ידיים", "לתת את הדעת". אנחנו משתמשים באידיומים כל הזמן, ובדרך כלל בלי לחשוב עליהם. אבל מה קורה בראש של ילד בן שש או שבע שנתקל בביטוי כזה לראשונה? האידיום בנוי ממילים רגילות ובעל מבנה תחבירי מסודר, ובכל זאת משמעותו אינה נגזרת מהמילים. השילוב הזה הופך אותו לחידה מעניינת: האם הילד שומר אותו כגוש אחד, או מפרק אותו למרכיביו? ואולי התשובה שונה מאידיום לאידיום?
המאמר בוחן את השאלה הזאת בקרב ילדי כיתות א' עד ג' דוברי עברית. החוקרים התמקדו בשני מאפיינים של אידיומים פועליים. הראשון הוא האם אפשר לשייך כל חלק בביטוי לחלק במשמעותו. השני הוא האם הביטוי קבוע כולו או כולל מקום פתוח שאפשר למלא בחופשיות. מאחורי זה עומדת שאלה רחבה יותר על האופן שבו הלקסיקון המנטלי של ילדים מאחסן יחידות מורכבות, ואם הוא פועל כמו אצל מבוגרים.
כדי לבדוק זאת הריצו החוקרים שני ניסויים עם קבוצות נפרדות של תשעים ילדים בכל אחד, מבתי ספר בתל אביב. ברשימת הביטויים אוזנו השכיחות והשקיפות, והסיווג נעשה בידי בלשנים דוברי עברית. בניסוי אחד הילדים שמעו סיפורים מאוירים ונדרשו לבחור את המשמעות הנכונה של הביטוי. בניסוי השני הם נדרשו להשלים ביטוי חסר. ההשוואה בין שני המשימות ובין שלוש שכבות הגיל מאפשרת הצצה נדירה לדרך שבה ידע לשוני נבנה, ומציעה רמזים על מה שנשאר אצלנו כמבוגרים מאותם שלבים מוקדמים.
