איך זיכרון שברירי וחדש הופך למשהו שנשאר איתנו ימים ארוכים? המוח צריך קודם לגבש את הזיכרון ואחר כך לשמר אותו, ועדיין לא ברור אילו מולקולות ואילו תאים אחראים לכל אחד מהשלבים. אחד המועמדים המסקרנים הוא גן שמוכר בעיקר כמי שמכוון את התפתחות המוח, ובכל זאת ממשיך לפעול בתאי עצב רבים גם אצל הבוגר. זבוב הפירות, עם המוח הקטן שלו והכלים הגנטיים המתוחכמים העומדים לרשות החוקרים, הוא מודל מצוין לשאלה הזו.
השאלה המרכזית היא אם הגורם התעתוקי Apterous עושה במוח הבוגר משהו שונה מתפקידו ההתפתחותי, ואם הוא משרת את הזיכרון ארוך הטווח. אם כן, האם הוא פועל באותו אופן בכל הנוירונים, או שתאים שונים משתמשים בו למטרות שונות ובזמנים שונים?
כדי לבדוק זאת, החוקרים השתמשו בניסוי התניית חיזור, שבו זכרים שנדחו על ידי נקבות לומדים להפסיק לחזר, ומודדים כמה זמן הזיכרון הזה נשמר. הם הפחיתו את פעילות הגן בזמנים מדויקים ובקבוצות תאים מוגדרות, בין היתר בגופי הפטרייה ובנוירוני שעון. הם גם ניסו להחזיר את הגן לתאים מסוימים, בדקו שותף מולקולרי שלו, והשוו את תגובת הנוירונים לאות מעכב באמצעות הדמיה פלואורסצנטית של תאים חיים.






