כשאנחנו רואים משני אנשים מרחוק, בלי לשמוע מילה ובלי לראות פנים, לעיתים קרובות אנחנו כבר יודעים אם הם רבים, מתחבקים, חוגגים או מתאבלים. איך זה קורה? רוב המחקר על זיהוי רגשות התמקד בהבעות פנים ובאדם בודד, אך חיי החברה מתרחשים בין אנשים, והגוף כולו משדר מסרים רגשיים לאורך כל האינטראקציה.
המחקר הזה שואל אילו מאפיינים בתנועה ובמיקום של שני אנשים גורמים לצופה מהצד לתפוס רגש מסוים, ובאיזו מידה הם קשורים למאפיינים של כל אדם לעצמו או למה שקורה ביניהם: המרחק, הכיוון שאליו הם פונים והאופן שבו תנועותיהם מתואמות. החוקרים השתמשו בתיעוד תנועה של זוגות שחקנים שהציגו כעס, עצב, שמחה או חיבה, והפכו אותו לסרטוני נקודות אור קצרים שאין בהם פנים ואין בהם הבעות. עשרות נבדקים צפו בסרטונים, זיהו את הרגש ודירגו עד כמה הוא חיובי או שלילי. במקביל חישבו החוקרים עשרות מאפיינים של תנועה, יציבה ויחסים בין השחקנים, ובחנו אותם בעזרת מסווגים אוטומטיים וניתוח דמיון ייצוגי, שיטה שמשווה בין מבנה הנתונים לבין מבנה התפיסה של הצופים.
האם התנועה של כל אדם לבדו מספיקה כדי להבין מה קורה בסצנה, או שהסוד נמצא דווקא בקשר בין השניים? ומה גורם לנו לבלבל לפעמים בין שמחה לחיבה, או בין כעס לעצב? המאמר מציע מבט מעניין על הדרך שבה המוח קורא שפת גוף חברתית.
