בעשורים האחרונים התרגלנו לחשוב על הבית ועל המשרד כעולמות נפרדים, אבל מגפת הקורונה טשטשה את הגבול ביניהם כמעט בן לילה. שאלה אחת שנותרה פתוחה היא מה קורה לגבר שהמשרד שלו עבר אל הסלון. האם הנוכחות הפיזית בבית משנה משהו באופן שבו הוא מחלק את זמנו, במה שהוא עושה סביב הבית ובמה שהוא חושב על חייו? השאלה חשובה במיוחד ביפן, שבה הפער המגדרי בעבודה ביתית ללא תשלום הוא מהגדולים בין המדינות המפותחות.
המחקר שואל האם עבודה מהבית משנה את מעורבותם של אבות נשואים בטיפול בילדים, בעבודות הבית ובעמדותיהם כלפי משפחה וקריירה, ואם כן, באיזו מידה. הקושי המתודולוגי ברור: מי שעובד מהבית אינו נבחר באקראי, ולכן קל לבלבל בין סיבה לתוצאה. החוקרים נעזרו בסקר רחב שערך משרד הקבינט היפני בדצמבר 2020, שבו נשאלו המשיבים על שינויים לעומת השנה הקודמת. הם התמקדו בכמה מאות גברים נשואים עובדים עם ילדים קטנים, והשתמשו בשיטה סטטיסטית שמנסה לבודד את ההשפעה הסיבתית באמצעות מידת האפשרות לעבוד מהבית עוד לפני המגפה. הם בדקו גם מה קורה לשעות העבודה, לזמן הנסיעה ולפרודוקטיביות.
זו הזדמנות להציץ בשאלה שמעסיקה משפחות, מעסיקים וקובעי מדיניות: האם מודל העבודה החדש עשוי לשנות את חלוקת התפקידים בבית, ומה המחיר של זה, אם בכלל, בצד העבודה.
