רובוטים כמו NAO אין להם פנים שיכולות לחייך או לזעוף, אבל יש להם גוף. האם אפשר לגרום לאדם לזהות מצב רוח רק לפי האופן שבו הרובוט מניע את הידיים והראש, בזמן שהוא עסוק במשימה אחרת לגמרי? ואולי יותר מעניין: האם מצב הרוח הזה "ידבק" באדם שמולו ויעצב את תחושותיו ואף את הצלחתו במשימה?
החוקרים יצאו מתרחיש מעשי, משחק חיקוי שבו רובוט מציג רצפי תנועות וילד, למשל ילד עם סוכרת, מנסה לשחזר אותן. במקום מחוות רגשיות מפורשות שמפסיקות את הפעולה, הם ניסו משהו עדין יותר: לשנות את "הסגנון" של אותן תנועות עצמן, כמו גובה היד, מהירות התנועה והזווית של הראש. כך נוצר מודל פרמטרי שמאפשר לבטא מצב רוח חיובי או שלילי בלי לפגוע בתפקוד ההתנהגות.
כדי לבדוק זאת, 36 סטודנטים שיחקו עם הרובוט בשני מפגשים, פעם במצב רוח חיובי ופעם בשלילי, ברמות קושי שונות של המשחק. איש לא ביקש מהם להתמקד ברגשות של הרובוט. לאחר מכן הם דירגו את מצב הרוח של הרובוט ואת מצבם שלהם, ונבדקו גם הביצועים בפועל וגם התשובות החופשיות שלהם. השאלה המרכזית: האם שפת גוף עדינה של רובוט מספיקה כדי שאנשים יבחינו בה ויושפעו ממנה, והאם ההשפעה הזאת תלויה בעומס שהמשימה מטילה עליהם?
