מה קורה לתחושת הערך של אדם ביום שבו הוא יכול כבר לעצור, אבל בוחר להמשיך לעבוד? בסין, שהאוכלוסייה בה מזדקנת במהירות, גילאי הפרישה עומדים לעלות, והדיון הציבורי מתמקד בעיקר בקופות הפנסיה ובכוח העבודה. פחות מדברים על שאלה שקטה יותר: האם קשישים מרגישים שעדיין צריכים אותם, בבית ובחברה? בתרבות שבה זהות בגיל מבוגר קשורה לתרומה למשפחה ולתמיכה בין-דורית, השאלה הזאת רחוקה מלהיות שולית.
המאמר בוחן אם המשך עבודה אחרי גיל הפרישה הסטטוטורי קשור לתחושה של חוסר תועלת בקרב בני 60 עד 69. החוקרים נשענים על שני גלי הסקר הלאומי הסיני לזקנה (CLASS) מ-2018 ומ-2020, ועל כמה אלפי תצפיות. הם משתמשים בשיטות של אפקטים קבועים ברמת הפרט כדי להתמודד עם הבדלים קבועים בין אנשים, ומשווים בין מי שממשיכים לעבוד לבין מי שפרשו. כדי להבין את ההיגיון מאחורי הקשר האפשרי, הם בונים מודל תיאורטי של דורות חופפים, ובוחנים שלושה מסלולים אפשריים: קשרים חברתיים, השתתפות כלכלית ותמיכה כלכלית בילדים.
בנוסף הם בודקים אם התמונה משתנה בין נשים לגברים ובין עובדים בתעסוקה פורמלית ללא פורמלית, ומריצים סדרה של בדיקות עמידות, כולל גישת משתנה instrumental. התוצאה מעלה שאלה רחבה יותר על מה אנחנו באמת מודדים כשאנחנו מדברים על מדיניות פרישה, ועל מה שנשאר מחוץ לחישובי הפנסיה.
