איך הופכים מורה לעתיד למי שלא רק מכיר את עקרונות ההכלה, אלא באמת מרגיש את עולמו של ילד שונה ממנו? בעולם שבו כיתות רגילות מקבלות ילדים עם צרכים חינוכיים ויכולות פיזיות מגוונים, ידע מתודי לבדו כבר לא מספיק. שתי תכונות אישיות, אמפתיה וסובלנות, נתפסות כאן כבסיס לאופן שבו מורה בונה קשר, אמון ושותפות עם תלמידיו, הוריהם ועמיתיו.
המאמר שואל אם אפשר להפוך את התכונות האלה מערכים מוצהרים לכשירות מקצועית של ממש, ואילו דרכים חדשניות יכולות לעשות זאת בהכשרת סטודנטים להוראה במוסדות להשכלה גבוהה. השאלה נבחנת בהקשר האוקראיני, לצד ספרות מקצועית מקומית ובינלאומית.
החוקרים משלבים עבודה תיאורטית ואמפירית. מצד אחד הם מנתחים ומשווים מקורות ובונים מודל מחבר מדורג. מצד שני הם מתבוננים בסטודנטים ומשוחחים איתם כדי להבין את האוריינטציות הערכיות שלהם ואת מוכנותם לעבודה בסביבה מכילה. במרכז המחקר עומד מערך של פעילויות יצירתיות ובלתי שגרתיות, כמו מסכות, צבעים, צלילים, אגדות משותפות ועץ סמלי, שנועדו לגעת בחוויה הפנימית ולא רק בהבנה שכלית. המאמר מעלה גם שאלה על הוויכוח סביב השימוש בשיטות כאלה מול דרכי הוראה מסורתיות, ועל מקומן בהכשרת המורים של המאה ה-21.
