כל מי שהוביל ילד לטיפול שיניים מכיר את הרגע: הריח החריף של חומרי החיטוי, המכשירים הנוצצים והחדר הלא מוכר, ופתאום הילד מסרב לפתוח את הפה. עששת פוגעת ברוב הילדים, והצלחת הטיפול תלויה במידה רבה ביכולת שלהם להישאר רגועים ולשתף פעולה. אבל איך הופכים חדר טיפולים מלחיץ למקום מרגיע? רבים מנסים להוסיף צבעים, מוזיקה או מסכים, אך לרוב מדובר בהחלטות נקודתיות שנשענות על אינטואיציה של מעצבים ולא על שיטה שמחברת בין מה שהמשתמשים באמת צריכים לבין מה שנבנה בפועל.
המחקר שואל האם אפשר לתרגם את הצרכים של ילדים, הורים ואנשי צוות לעיצוב מרחבי מובנה ומשוקלל, בהשראת עקרונות של טיפול באמנות, ולבדוק אם עיצוב כזה אכן נתפס כטוב יותר ממרפאה רגילה. כדי לענות על כך החוקרים בנו מסגרת משולבת משלוש שיטות: מודל קאנו שמסווג דרישות לפי השפעתן על שביעות הרצון, תהליך האנליזה ההיררכי שמדרג את חשיבותן בעזרת מומחים, והערכה מעורפלת מקיפה שמאפשרת להשוות חלופות עיצוב בתנאי אי-ודאות.
הם אספו נתונים מכמה סוגי מוסדות, באמצעות מאות שאלונים, ראיונות עומק וקבוצות מיקוד עם רופאי שיניים, אדריכלים, מעצבים והורים. מהממצאים גובש תכנון קונספטואלי למרכז שיניים בבית חולים לילדים, והוא הושווה למרפאה קיימת. מה הדרישות שהתבררו כחשובות באמת, ואילו מהן דווקא פחות? זה מה שהמאמר מפרט.
