בשני העשורים האחרונים הפכה סין מיעד שולי ליעד מרכזי עבור סטודנטים אפריקאים הלומדים לתארים מתקדמים. מלגות ממשלתיות, הסכמים דו-צדדיים ותוכניות שנולדו בצל יוזמת החגורה והדרך והפורום לשיתוף פעולה בין סין לאפריקה פתחו שערים בפני אלפי מוסמכים ודוקטורנטים שקודם לכן כלל לא ראו בסין יעד לימודים. אלא שמלגה היא רק נקודת הפתיחה. מה קורה ללומד אפריקאי שנוחת בקמפוס סיני ומגלה שהספרות המקצועית פתוחה בפניו רק באנגלית, שההנחיה מתנהלת בסינית, ושההבטחה הגדולה של התוכנית הלאומית נתקלת בתוכנית לימודים נוקשה ובמשרד מנהלי עמוס?
כאן נפתחת השאלה המרכזית: האם תמיכת מדיניות ברמה הלאומית אכן מחלחלת עד הסטודנט היחיד ומשפיעה על הפריון המחקרי שלו ועל סיכוייו בשוק העבודה, או שהיא נעצרת בדרך, בין משרדי ההנהלה לחדרי ההנחיה? ובניסוח אחר, מי באמת ממיר מדיניות להצלחה אקדמית: המדינה, המוסד או המנחה?
כדי לברר זאת גויסו 574 סטודנטים אפריקאים לתארים מתקדמים מעשרים ושמונה אוניברסיטאות בסין, בני חמשת תת-האזורים של היבשת. הם דיווחו על התמיכה המדינית שהם חווים בפועל, על איכות המוסד המארח, על איכות ההוראה וההנחיה והתמיכה הלשונית, וכן על מעורבותם במחקר ועל מוכנותם לשוק העבודה. הנתונים נותחו במודל של משוואות מבניות הבוחן שרשרת תיווך, והמסגרת התיאורטית היא הגישה האקולוגית של אורי ברונפנברנר, שלפיה כוחות מרוחקים משפיעים על אדם רק דרך הסביבות הקרובות אליו ממש.
