במשך שלושה עשורים הפכה סינגפור ממה שרבים כינו מדבר תרבותי לעיר אמנויות גלובלית, וקשה להסביר זאת בלי לדבר על תיירות. רשות התיירות של המדינה הייתה שחקנית בולטת בעיצוב המדיניות התרבותית, ואז, בשנים האחרונות, נדמה שהיא פשוט נעלמה מהזירה. האם באמת פרשה, או שמא רק שינתה את דרך הפעולה שלה? השאלה נוגעת לוויכוח רחב יותר על היחס בין אמנות לכסף ולכוח, ועל הרעיון שמדינה צריכה לשמור על "מרחק זרוע" מעולם היצירה.
המאמר שואל מה קרה לתפקידה של מדיניות התיירות בפיתוח התרבותי של סינגפור, ובאילו אופנים היא ממשיכה להשפיע גם כשאיש אינו מזכיר אותה. כדי לבדוק זאת החוקר, סינגפורי החוזר למדינה מדי שנה, נשען על ראיונות, שיחות בלתי פורמליות, תצפיות ותצפיות משתתפות שנאספו מאז 1996, וכן על מסמכי מדיניות וסיקור תקשורתי. את החומר הוא קורא דרך הדמיון הדיאלוגי של מיכאיל בחטין, ובמיוחד דרך שלושה מושגים: קרנבלסקי, הטרוגלוסיה ופוליפוניה. הם עוזרים לראות סדר בתוך מורכבות, התנגשויות בין אינטרסים וקולות שלעיתים מדברים בקול רם ולעיתים בלחישה.
בדרך מופיעים תיירים שמוצאים את סינגפור סטרילית, אמנים שנחלקים בשאלה אם למכור צבעי מים בחנות מזכרות, מוזיאונים שמתלבטים בין תערוכות בלוקבסטר לאמנות מקומית, ומותגים מתחלפים כמו "Instant Asia" ו"Passion Made Possible". מי שמתעניין באופן שבו מדינות מעצבות תרבות בלי להשאיר טביעות אצבע גלויות, ימצא כאן מקרה בוחן מרתק.
