כשילד עם מוגבלות לומד בכיתה רגילה, ההורים אמורים להיות שותפים מלאים בהחלטות על החינוך שלו. בפועל, כל הורה שישב פעם בישיבת תכנית חינוכית אישית יודע שהדרך לשותפות אמיתית רחוקה מלהיות פשוטה. אצל משפחות עם הכנסה נמוכה, השכלה פורמלית מוגבלת או תלות בסיוע ממשלתי, החסמים עשויים להיות גבוהים עוד יותר: מסמכים מורכבים, מערכת סבוכה, ולעיתים ציפיות נמוכות מצד אנשי הצוות.
המאמר בוחן כיצד הורים כאלה חווים את היחסים שלהם עם שני סוגי מורים שונים: המורה לחינוך מיוחד והמורה לחינוך כללי. האם אותה משפחה מתארת אותה שותפות עם שניהם? ומה קורה כשמודדים אותה בשתי דרכים שונות, בשיחה פתוחה ובשאלון מובנה?
החוקרים ראיינו עשרה הורים משלוש מדינות בארצות הברית, ברובם אימהות לילדים בבית הספר היסודי, והשתמשו במסגרת מושגית בעלת שבעה ממדים המכונה "מודל השמש". לצד הראיונות מילאו ההורים שאלון שותפות מקובל, והחוקרים השוו בין הסיפורים האישיים לבין הציונים. ההשוואה הזאת מעלה שאלות מעניינות על מה שמספרים לנו מספרים, ועל מה שהם מחמיצים.






