בפיליפינים המשפחה היא הרבה יותר מהורים וילדים. היא רשת רחבה של קרובים, שכנים וחברים, ובלבה ערך עתיק של חוב הכרת תודה כלפי ההורים. מצפים מהילדים לדאוג להוריהם המזדקנים בכל דרך: ביד, בכיס, בלב וברוח. אבל בחיים עצמם יש לא מעט מתח בין הציפייה הזאת לבין עבודה, הכנסה, מגורים וחלומות אישיים. מי באמת מוכן לשאת בנטל הזה, ובאילו תחומים?
המחקר שואל עד כמה בוגרים פיליפינים מוכנים להעניק להוריהם המזדקנים ולקרובים מבוגרים אחרים חמישה סוגי תמיכה: פיזית, כלכלית, פסיכולוגית, רגשית ורוחנית. הוא בוחן גם אם נסיבות החיים של הילדים, למשל המגורים עם ההורים, ילדים תלויים, מקור הכנסה והתחייבויות שמחייבות נוכחות קבועה, קשורות ברמת המוכנות שלהם. בנוסף נבדק איך סוגי התמיכה השונים קשורים זה לזה.
החוקרים פיזרו סקר מקוון ברשתות חברתיות ובפורומים קהילתיים, וקיבלו 403 תשובות תקפות ממבוגרים פיליפינים. הם השתמשו בסולם ייעודי למדידת מוכנות לאחריות פילית ובחנו את הנתונים בכלים סטטיסטיים. ההשוואה בין חמשת סוגי התמיכה מציירת תמונה מפתיעה של מה שנחשב טבעי ומה שנחשב כבד מנשוא, ומעוררת את השאלה אם אפשר לצפות מכולם לאותה מחויבות.
