מה קורה כשאדם בשנות השבעים או השמונים לחייו עוקר מהמקום שבו בנה חיים שלמים ועולה לישראל? ההגירה בגיל מבוגר נוטה להיתפס דרך הקשיים: שפה זרה, בירוקרטיה, בדידות ותלות במשפחה. אבל עלייה היא גם מהלך טעון באידאולוגיה, בזיכרון ובזהות. עולים מצרפת הם קבוצה גדולה ובולטת בעלייה בשנים האחרונות. מי שמגיעים מחברה יציבה ומבוססת, ולא מתוך מצוקה כלכלית, כמעט שלא נחקרו בגיל המבוגר.
המחקר הזה שואל איך עולים מבוגרים מצרפת מבינים ומתארים את הגירתם. איך הם מתמודדים עם הסתגלות והשתלבות, ואילו משמעויות הם נותנים לצעד הזה בשלב כה מאוחר של החיים. האם מדובר בהתחלה חדשה, בחזרה הביתה, או בשניהם יחד?
החוקרת, שעצמה עלתה מצרפת בגיל צעיר, ראיינה שנים עשר עולים ועולות בני 70 עד 92 שחיים בישראל עד חמש שנים. הראיונות נערכו בצרפתית, שפת האם של המשתתפים, ונמשכו בין שעה לשעתיים וחצי. הם נותחו בגישה פנומנולוגית פרשנית, שמבקשת להבין לעומק איך כל אדם חווה את סיפורו. בדרך התברר שהמסגרת שהחוקרת תכננה בתחילה לא תאמה את הדרך שבה המשתתפים עצמם דיברו על חייהם, ונדרש לנסח אותה מחדש. התמונה שעולה מהראיונות מורכבת ממה שהכותרת מרמזת, ומערערת על ההנחה שהגירה בגיל מבוגר היא בהכרח סיפור של עקירה.
