מה קורה אחרי שאדם עם מחלת נפש כרונית מקבל תמיכה לצאת מהבית, להצטרף לקבוצה או לחזור ליצור קשר עם המשפחה? האם הפעילויות האלה באמת פותחות בפניו את הדלת לחברה הרחבה, או שהן נשארות בתוך עולם השירותים? שירותי בריאות הנפש בעולם מדברים רבות על החלמה אישית ועל השתתפות חברתית, אבל לא תמיד ברור איזה סוג של קשרים נבנה בפועל, ומי האנשים שמקבלי השירות פוגשים בדרך.
המאמר בוחן את השאלה דרך עדשת ההון החברתי, ובפרט ההבחנה בין קשרים אופקיים, בין אנשים הדומים זה לזה, לבין קשרים אנכיים, בין אנשים ממעמדות וקבוצות שונות. שאלת המחקר היא אילו סוגי הון חברתי נוצרו מפעילויות ההשתתפות החברתית שסיפקו נותני השירות לאנשים עם צרכי בריאות נפש כרוניים.
החוקרים ניתחו מחדש חומרים מהערכה רב-שנתית של תוכנית אוסטרלית גדולה המשלבת תמיכה פסיכוסוציאלית עם סיוע בדיור. הם התבססו על ראיונות עם מקבלי שירות, בני משפחה, אנשי צוות ובעלי עניין, וקידדו אותם לפי תחומי ההשתתפות (חברתי, פנאי ופרודוקטיבי) ולפי סוגי ההון החברתי, תוך שילוב נתונים כמותיים על היקף התמיכה והתוצאות. התמונה שמצטיירת מעוררת מחשבה על ההבדל בין הימצאות בקהילה לבין השתייכות אליה.
