בשנת 1960 הכריזה צ'כוסלובקיה רשמית על ניצחון הסוציאליזם, ואפילו הוסיפה את המילה "סוציאליסטית" לשם המדינה. אלא שההכרזה הנחגגת הייתה רק תחילתה של בעיה: אם המהפכה הושלמה, מה בדיוק נשאר לעשות למפלגה שהובילה אותה? כשהמאבק המעמדי כבר אינו הסיפור המרכזי, נשאלת השאלה על מה נשענת הסמכות של המפלגה ומי מוכן להמשיך להכיר בה.
המאמר בוחן כיצד ניסתה ההנהגה הקומוניסטית לעגן מחדש את תפקידה המוביל בחברה שהשתנתה במהירות, בעידן של כשלים כלכליים, דור צעיר ביקורתי ומומחים שהתחילו לדבר בקול רם. השאלה המרכזית היא באילו אמצעים שיחיים הצליחה האליטה לאזן בין שמירה על הקיים לבין שינוי עמוק, ובעיקר בשנת 1968, כשהמפלגה נאלצה לא רק להגדיר את תפקידה אלא גם להגן עליו.
החוקרת מתבססת על תורת השיח של ארנסטו לקלאו ושנטל מוף ועל קריאה בטקסטים של התקופה: מסמכי מפלגה, כתבי עת תיאורטיים, דיוני הנשיאות ומחקריה של הסוציולוגיה הצ'כוסלובקית המתחדשת. התמונה העולה מהם מציגה אליטה שמתמרנת בין מילים, כוונות ומציאות חברתית שאינה מוכנה להמתין.
