נערות צעירות שפוגעות בעצמן ומהרהרות במוות מציבות בפני אנשי מקצוע שאלה קשה: איך מחזיקים אותן, ואת הוריהן, בלי אשפוז ובלי להסתפק בשליטה בסימפטומים? בשנים האחרונות, על רקע תקופת הקורונה, הפניות לטיפול בנערות כאלה גדלו והגילאים ירדו. הטיפולים המבוססים ראיות הנפוצים בתחום אינם היחידים האפשריים, ושאלה פתוחה היא האם טיפול קבוצתי דינמי, שמתחבר לשיח ישיר על הפגיעה עצמה, יכול להציע דרך נוספת.
המאמר מציג מודל טיפולי שצמח מצורכי השטח במכון לבריאות הנפש לילדים ונוער ופועל כארבע שנים. הוא נשען על שלושה צירים שפועלים במקביל: קבוצה לנערות בגילאי 12–15, קבוצה מקבילה להוריהן וקבוצת הדרכה למטפלים. המחברים מתארים אותו מבפנים, דרך הפרקטיקה עצמה: מבנה המפגש, הקבוצה הפתוחה שבה נערות מצטרפות ועוזבות, והדרך שבה הצוות התמודד עם רגעים מורכבים, כמו חרדה סביב משתתפות חדשות, פרידות, והחלטה שלא ציפו לה של הנערות להיפגש מחוץ למסגרת.
זהו מבט נדיר אל חדר הטיפול ואל חדר ההדרכה גם יחד, שבו נבחנים גבולות, פיצולים ושאלות של סמכות ואמון. מי שמתעניין בעבודה עם בני נוער בסיכון, בדינמיקה קבוצתית או בדרכים ליצור מסגרת מחזיקה סביב משפחה שלמה, ימצא כאן חומר מעשי ומעורר מחשבה.
