איך מחנכים לשלום בחברה שבה עצם אזכור המילה "שלום" מעורר לעג, זלזול וכעס? בישראל של השנים האחרונות היחסים בין יהודים לערבים אזרחי המדינה מתאפיינים בעוינות, במתח ובאלימות גוברת, ובסקרים רבים מביעים ייאוש לגבי העתיד המשותף. מצד אחד קיימת מחויבות הומניסטית לכונן חברה של שלום, ומצד שני החינוך לשלום נחשב כמעט לא לגיטימי בשיח הציבורי והפוליטי, ואף נתפס כחלום נאיבי ומסוכן.
המאמר שואל אם אפשר לקדם חיים של שלום בלי לומר את המילה עצמה, ומהו המסלול החינוכי שיכול להניע שינוי כזה. הוא יוצא מההבחנה של יוהאן גלטונג בין שלום שלילי לשלום חיובי, בוחן את מצבו של החינוך לשלום בבתי הספר היהודיים והערביים בהסתמך על סקרים עדכניים, ומנתח את הפוטנציאל של החינוך הבין-תרבותי כחלופה פחות שנויה במחלוקת. מתוך הניתוח התיאורטי מתגבש מודל פדגוגי מדורג, שנשען על מושגים כמו סולידריות, אתוס של שלום, השערת המגע ו"היתוך אזרחי".
זהו עיון תיאורטי שמנסה ליישב בין מחויבות מוסרית לבין מציאות פוליטית שמסרבת לשמוע על שלום, ושואל מה בכל זאת אפשר לעשות בכיתה כבר היום.
