מה קורה כשמנסים להבין איך אוניברסיטה באמת פועלת כלפי הילידים שלומדים ועובדים בה, ולא רק מה היא מצהירה? התיאוריה המוסדית מציעה כלים רבי עוצמה לניתוח כללים, נורמות ואג'נדות של ארגונים, אבל היא כמעט אינה מתייחסת לחוויה הילידית. מנגד, תיאוריית נקודת המבט הילידית מעמידה במרכז את הקול, הידע והסוכנות של עמים ילידיים, אך אינה עוסקת במבנים הארגוניים שבתוכם הם פועלים.
המאמר שואל האם אפשר לחבר בין שתי מסורות מחקר שנראות רחוקות זו מזו, מערבית וילידית, וליצור מסגרת אחת שמאירה את מה שכל אחת מהן מחמיצה לבדה. השאלה נוגעת גם לשאלה רחבה יותר: איך אפשר לבחון מוסדות מערביים מנקודת מבטן של קבוצות שהיו לאורך זמן בשוליים שלהם.
המסגרת נולדה בתוך פרויקט מחקר אוסטרלי על מנהיגות ילידית בהשכלה גבוהה, שבו נאספו עמדות וחוויות של אקדמאים ילידים לצד תפיסות של בכירים לא ילידים. המחברים משלבים סקירה מקיפה של הספרות על שתי התיאוריות עם ניתוח הנתונים מהפרויקט, ומראים כיצד המודל ההיברידי יושם בפועל על תוכניות אסטרטגיות של אוניברסיטאות, דוחות מימון וסטטיסטיקות של סטודנטים וסגל. התוצאה היא כלי חדש, שנועד לא רק לחוקרים אלא גם למי שמעצבים מדיניות, ושיש לו פוטנציאל לחרוג הרבה מעבר לעולם האקדמי.





