מלחמות מייצרות גלי הגירה, וכשמאות אלפי פליטים מגיעים למדינה חדשה מתחיל מיד הוויכוח על שילובם בשוק העבודה. חלק גדול מהם נושאים איתם חוויות קשות: עינויים, אלימות, אובדן של קרובים. שכיחות הפרעות נפשיות בקרבם גבוהה בהרבה מזו שבאוכלוסייה הכללית, ולכן הבריאות הנפשית הפכה לאחד הטיעונים המרכזיים בדיון הציבורי על העסקתם. ובכל זאת, כמעט לא נבדק כיצד עקבות הטראומה משפיעות על היבט קונקרטי של עבודה יומיומית: היכולת להסתגל למצבים חדשים, ללמוד נהלים וטכנולוגיות, להתמודד עם לחץ ומצבי חירום, ולהתחבר לעמיתים ולקוחות מרקע זר.
בתמונה נכנס גם צד פחות מדובר. לצד הדחק הפוסט-טראומטי, יש אנשים שמדווחים על שינוי אישי חיובי אחרי הטראומה, תחושת מסוגלות גדולה יותר ופתיחות לאפשרויות חדשות. האם שני הכוחות האלה מושכים את יכולת ההסתגלות בעבודה לכיוונים מנוגדים, והאם הצמיחה יכולה לרכך את מחיר הדחק?
כדי לבחון זאת נערך מחקר בקרב פליטים החיים בגרמניה, רובם ילידי סוריה, שדיווחו על חוויות טראומטיות והשתלבו בעבודה או בהכשרה מקצועית. הם מילאו שאלונים מתוקפים למדידת דחק פוסט-טראומטי, צמיחה פוסט-טראומטית וביצועים אדפטיביים, והנתונים נותחו בגישה בייסיאנית שמאפשרת לאמוד את טווח התוצאות הסביר. הביצועים שדיווחו עליהם אף הושוו לנתונים של מדגמים מהאוכלוסייה הכללית שנמדדו באותו כלי.
