כשהממשלה מזרימה כסף למשק, כל רופי שהיא מוציאה לא נעצר אצל מי שקיבל אותו. הוא עובר מיד ליד, ובדרך מייצר הכנסה נוספת. זה הרעיון מאחורי המכפיל הקיינסיאני, אחד הכלים המוכרים ביותר בכלכלה. אבל בכלכלה פתוחה חלק מהכסף הזה בורח החוצה, למשל כשצרכנים קונים סחורה מיובאת. השאלה היא כמה מההזרמה הראשונית באמת נשאר בבית ומגדיל את ההכנסה הלאומית, ובמדינה מתפתחת כמו פקיסטן התשובה אינה מובנת מאליה.
המחקר שואל אם להשקעות, להוצאה הממשלתית וליצוא יש השפעה מובהקת על ההכנסה הלאומית של פקיסטן. הוא מתבסס על מודל קיינסיאני של כלכלה פתוחה עם ארבעה מגזרים: משקי בית, עסקים, ממשלה וסקטור החוץ. החוקרים השתמשו בנתונים שנתיים משניוניים לתקופה של כשני עשורים, שנאספו ממקורות כמו הבנק העולמי, הבנק המרכזי של פקיסטן וקרן המטבע הבינלאומית. הם המירו את הנתונים לערכים ריאליים, בדקו סטציונריות של הסדרות, חישבו את הנטיות השוליות לצרוך, לחסוך, לשלם מס וליבא, והפעילו ניתוח רגרסיה.
התמונה שמתקבלת נוגעת בשאלות רחבות יותר: איך מדינה שחוותה מלחמה, שיטפונות ומשבר אנרגיה יכולה לנצל את הוצאותיה כדי להניע צמיחה, ואילו צעדים מעשיים עשויים להגדיל את כוחו של המכפיל. המאמר מציע הצצה אל הקשר בין התיאוריה הקלאסית לבין המציאות הכלכלית של מדינה מתפתחת.






