מה קורה כשיעד תיירותי צומח, אך התשתית שמסביבו לא בהכרח מתפתחת בקצב הנכון? מתקני נופש, חופים, שבילי הליכה, מגרשי ספורט ובריכות שחייה אינם רק תוספת נעימה ליעד תיירותי, אלא חלק אינטגרלי מהתשתית שמאפשרת לתיירות להתקיים ולצמוח. אך מי צריך לבנות ולתחזק אותם, ובאיזה שלב בהתפתחות היעד יש להשקיע בהם יותר?
המאמר בוחן את הקשר בין מצב התשתית התיירותית והמתקנים הרקרטיביים לבין שלב הפיתוח של היעד התיירותי, בהתבסס על מודל מחזור החיים של אזור תיירותי (TALC). האם יעדים בשלים דורשים סוג שונה של השקעה תשתיתית מיעדים בתחילת דרכם? כיצד מאוזנת האחריות בין המגזר הציבורי לפרטי כשמדובר במשאבים ציבוריים ומשותפים כמו חופים או שבילי טיילת? ומה קורה כשללשכות התיירות המקומיות, שאמונות רשמית על ניהול תשתיות אלו, אין את המשאבים הכספיים והאנושיים לעשות זאת בפועל?
לצורך בחינת השאלות הללו נבחרה קרואטיה, יעד תיירותי מוביל באזור הים התיכון שבו התיירות מהווה נתח משמעותי מהתמ"ג הלאומי, כמקרה בוחן. החוקרים פיתחו שאלון מבני-למחצה שהופץ למנהלי לשכות תיירות אזוריות ומקומיות ברחבי המדינה, ואספו נתונים על שלב הפיתוח התיירותי, מצב התשתית והמעורבות בניהולה. באמצעות ניתוחים סטטיסטיים, כולל רגרסיה ומבחני השוואה, נבחנו הקשרים בין המשתנים הללו, לצד עמדות המנהלים כלפי מעורבות המגזר הפרטי בפיתוח ובניהול התשתית התיירותית.
