אזורים רבים באירופה נוטים להמשיך לעסוק במה שהם כבר מכירים ועושים היטב. ההיגיון הזה מסביר הרבה מההצלחות שלהם, אבל הוא גם מסתיר סכנה. מי שנשאר קרוב מדי למה שפיתח בעבר עלול להיתקע במסלול אחד ולהיחלש כשהענף שעליו נשען מתדלדל. כדי לפרוץ החוצה נדרש ידע חדש שלא נמצא בהישג יד באזור עצמו. נשאלת השאלה מי מביא אותו, ואיך הוא מוצא את דרכו לתוך הכלכלה המקומית.
המאמר מציע תשובה בלתי צפויה: אנשים. הוא בוחן את התפקיד של ממציאים מהגרים, כלומר אנשי מקצוע מיומנים שחוצים גבולות ונושאים איתם לא רק מסמכים והוראות, אלא גם ידע שקשה להעביר במילים, שגרות עבודה וגישות מדעיות מהמקום שממנו באו. החוקרים שואלים אם נוכחותם משפיעה על הכיוון שבו אזורי היעד מתפתחים טכנולוגית, ואם הם מסייעים להם לעבור לתחומים רחוקים מהמומחיות הקיימת. הם גם מבקשים להבין איך זה קורה: האם הכול תלוי בשיתוף פעולה עם הילידים בצוותים משותפים, או שיש דרכים אחרות.
לשם כך שילבו החוקרים כמה מאגרי מידע גדולים על בקשות פטנט בינלאומיות מאזורים אירופיים בשנים 2003 עד 2011, כולל נתונים על אזרחות הממציאים ומסד ממציאים מזוהים שמאפשר לעקוב אחריהם בזמן ובמרחב. כך אפשר היה לבדוק מי ממציא מה, איפה, עם מי ובאילו תחומים, ולבחון כיצד נראים מסלולי הידע לאורך השנים. התמונה שמצטיירת נוגעת לשאלות רחבות על חדשנות אזורית, על מדיניות הגירה ועל הדרך שבה מקומות מתחדשים.
