כיצד אפשר לשלב את התודעה, החוויה הפרטית של צבע, כאב או צליל, בעולם שהפיזיקה מתארת? אחת התשובות המשפיעות בפילוסופיה של הנפש כיום היא המוניזם הראסלי: הפיזיקה מספרת לנו מה הדברים עושים, אבל לא מה הם, ואת ה"מה" הזה, האופי הפנימי של המציאות, אנו פוגשים באופן ישיר רק בחוויות שלנו. העמדה מבטיחה לגשר על הפער בין נפש לחומר, אבל היא נשענת על ישויות שנראות חמקמקות במיוחד. ביקורת חדשה טוענת שבדיוק כאן טמונה הבעיה: אם אי אפשר לדעת דבר על התכונות הפנימיות האלה, האם התיאוריה יכולה בכלל לקדם את ההבנה, או שהיא תישכח כמו החומר הראשון של ההילומורפיזם הימי-ביניימי?
המאמר נכנס לוויכוח הזה ושואל אם המוניזם הראסלי מחויב למסתורין הזה, ובאיזו מידה. כדי לבדוק זאת הוא בוחן מחדש את מחויבויות היסוד של העמדה, וחוזר אל ההוגים שממנה צמחה: ארנסט מאך עם תורת היסודות החושיים שלו, ויליאם ג'יימס עם רעיון "החוויה הטהורה", וברטרנד ראסל עצמו, שדרכו נבחנת מימי האידיאליזם בקיימברידג' ועד אימוץ המוניזם הניטרלי ב-1918. לצד הקריאה ההיסטורית המאמר משווה בקפידה בין התכונות הפנימיות של המוניזם הראסלי לבין החומר הראשון של תומאס אקווינס, ובוחן את האנלוגיה ביניהם.
השאלה שעומדת ברקע רחבה מוויכוח אחד: מה אנו מצפים מתיאוריה מטאפיזית? האם עליה להוביל לתגליות, או שדי לה לסדר את מקומם של הנפש והחומר בתמונת עולם אחת?
