בעידן שבו כלי בינה מלאכותית גנרטיביים חודרים לכיתות הלימוד במהירות חסרת תקדים, עולה שאלה מטרידה: האם מערכת החינוך עדיין משרתת את פיתוח האדם, או שהיא הפכה זה מכבר לזרוע ביצועית של פרדיגמה כלכלית-טכנולוגית השואפת ליעילות, למדידה ולרווח? מאמר זה יוצא למסע אינטלקטואלי אחר שורשי אותה פרדיגמה, מתחקה אחר עלייתם של הטכנוקרטים, ובוחן כיצד תפיסת עולם המבוססת על תועלתנות ועל שוק חדרה אל מוסדות החינוך והפכה תלמידים למוצרים, מורים לטכנאים, ומדעי הרוח לעניין שולי ובלתי "שימושי".
הדיון נשען על מסגרת פילוסופית מפתיעה בהקשר החינוכי: "פרדיגמת המכשיר" של אלברט בורגמן, שפותחה עוד לפני עידן הבינה המלאכותית אך נחשפת כאן כמעין נבואה על ניתוק האדם המודרני מהעולם החושי, החברתי והמשמעותי שאפיין את חייו בעבר. מתוך שילוב בין ניתוח היסטורי-פילוסופי של עליית הטכנוקרטיה, ביקורת חדה על תעשיית החינוך העכשווית, ופנייה למורשת פדגוגית הומניסטית עשירה, מתבקשת שאלה מרכזית: האם ניתן עדיין לדמיין כיתת לימוד שאינה נשלטת על ידי נתונים, סטנדרטים ומדדי תפוקה, אלא מטפחת מעורבות חושית, רגשית וחברתית אמיתית?
מי שמתעניין בעתיד החינוך, בהשפעות הבינה המלאכותית על יכולות קוגניטיביות ויצירתיות, ובאפשרות לחשוב מחדש על מהות הלמידה בעולם שבו הכל הופך למכשיר נוח ומיידי, ימצא כאן מסגרת מושגית מאתגרת ומזמינה למחשבה.
