רעלת היריון פוגעת בכאחת מכל עשרים עד שבעה-עשר הריונות בעולם, ועדיין הטיפול היחיד שמרפא אותה הוא לידה: הוצאת העובר והשליה. כך נאלצים רופאים לא פעם לבחור בין בריאות האם לבין הזמן שנותר לתינוק ברחם. המחלה נקשרת לעשרות אלפי מקרי מוות של אמהות מדי שנה, ומשאירה צל גם על בריאות הלב והמוח של האם והילד שנים אחרי הלידה. החידה הגדולה היא מה בעצם משתבש, ומדוע אותו איבר זמני, השליה, נמצא במרכז הסיפור.
המאמר מנסה לשרטט מפה של מה שידוע ושל מה שעדיין שנוי במחלוקת. מצד אחד עומדת התפיסה המקובלת שלפיה מולקולה אחת משוחררת מהשליה אחראית לנזק בכלי הדם של האם. מצד שני מצטברות עדויות שמעוררות ספק בהסבר הפשוט הזה ומרמזות שייתכן שיש לה גם תפקיד מגן. מה באמת קורה שם, והאם מה שנראה כמו האשם הוא לעיתים גם מגן? השאלה המרכזית היא איך ההבנה של מנגנוני המחלה יכולה להוביל לטיפולים חדשים שפועלים ישירות על השליה ולא רק על התסמינים.
המחברים סורקים את הספרות המדעית ומחברים בין מסלולים מולקולריים, תהליכי דלקת, עקה חמצונית, מולקולות RNA מווסתות ומודלים של המחלה בבעלי חיים. הם בוחנים גם אסטרטגיות טיפוליות מתפתחות, מהובלת תרופות ממוקדת לשליה בעזרת ננו-חלקיקים ועד טיפולים מבוססי תאי גזע. התמונה שמתקבלת מורכבת, מפתיעה ומלאה בשאלות פתוחות.
