באביב 1948, שבועות ספורים לפני סיום המנדט הבריטי, הניחה ארצות הברית על שולחן האו"ם מסמך מפורט בן 47 סעיפים שכמעט נשכח מהזיכרון ההיסטורי. הוא נקרא "הסכם האפוטרופסות לפלשתינה", והוא הציע לא לחלק את הארץ אלא להעביר אותה זמנית לניהול האו"ם. בישיבות מועצת הביטחון ובוועדות העצרת הכללית נדון הרעיון בחיפזון, בלחץ הזמן ובצל לחימה שכבר התפשטה. מדוע ארצות הברית נסוגה מתמיכתה בחלוקה, מי התנגד לתוכנית ומי חשש ממנה, ומה היה כתוב בה באמת?
המאמר שואל אם המסמך הזה היה יכול להציע דרך אחרת, ובעיקר מה הייתה משמעותו לגורל מאות אלפי פלסטינים שנעקרו מבתיהם באותה שנה. כדי לברר זאת המחברת בוחנת את ההסכם עצמו על מאפייניו ועל סעיפיו, ואת המסמכים וההתכתבויות הדיפלומטיות שליוו אותו, כולל ויכוחים פנימיים במחלקת המדינה ובבית הלבן. היא קוראת אותו על רקע ברית חבר הלאומים ומושג "הנאמנות הקדושה", הצהרת בלפור, החלטת החלוקה, אמנת האו"ם וההצהרה האוניברסלית לזכויות האדם, שנוסחה באותה תקופה.
התוצאה היא עיון משפטי והיסטורי בהזדמנות שהוחמצה, שמעלה שאלות שעדיין פתוחות בדיון על הסכסוך ועל סוגיית הפליטים.
