כשמדברים על אפלטון והנשים, רוב הדיון מתמקד בדמויות המפורסמות של "המלכות הפילוסופיות", הנשים הנדירות שיכולות לעלות לצמרת העיר האידאלית. אבל מה עם כל האחרות? מה על האורגת, הסנדלרית והרופאה, שלא נועדו לשלוט ולא להילחם? האם הפילוסוף שהעז לדמיין נשים שומרות מחשבה גם על נשים רגילות, או שהשוויון שלו שמור לאליטה בלבד? השאלה הזאת איננה תיאורטית בלבד. מי שמשיב עליה בשלילה נאלץ להאשים את אפלטון באליטיזם, ומי שמשיב בחיוב צריך להסביר מדוע הטקסטים שותקים כל כך הרבה.
המאמר בוחן מחדש את השאלה הזאת דרך קריאה צמודה בשלושה דיאלוגים: "פוליטיאה", "טימאוס" ו"חוקים". הוא מתעכב על קטעים שחוקרים רבים דילגו עליהם, ובהם אזכורים של נשים במקצועות כמו רפואה ומוזיקה, ומקשר אותם לעקרונות היסוד של תורת הצדק של אפלטון, ובהם מיתוס המתכות ועקרון ההתמחות. כך הוא מתמודד עם עמדות של חוקרות וחוקרים מרכזיים, וגם עם קריאה עתיקה של אבן רושד, שקראה את אפלטון באופן שונה מרוב הקוראים בימינו.
בדרך עולות שאלות מפתיעות: מי מחנך את ילדי האומנים, איך מגלים כישרון חבוי אצל בנות, ומה קורה לאם שצריכה גם לעבוד וגם לגדל ילדים. התשובות נוגעות גם לשאלה הישנה והטעונה אם אפלטון ראוי להיחשב פמיניסט.
