מחלת כליות כרונית היא אחת מאותן מחלות שמתקדמות בשקט. הכליות מצליחות לפצות על אובדן התפקוד במשך שנים, והתסמינים, כשהם מופיעים, כלליים עד כדי כך שרבים אינם מקשרים אותם לכליה בכלל. השאלה מה חושב על מחלתו אדם שחי איתה שנים ועדיין לא הגיע לדיאליזה נשארת פתוחה במידה רבה. הספרות עסקה בעיקר במי שכבר מטופלים בטיפול חלופי בכליה, ופחות בשלב שלפני כן, שבו עוד אפשר להשפיע על מהלך המחלה.
המחקר הזה שואל איך אנשים עם מחלת כליות כרונית מתקדמת תופסים את מחלתם: עד כמה היא נראית להם מאיימת, כמה הם מבינים אותה, כמה שליטה הם חשים, ואיזה מטען רגשי היא נושאת. החוקרים בדקו גם אילו מאפיינים אישיים וקליניים קשורים לתפיסה הזו, ובהם גיל, מין, השכלה ותחלואה.
המחקר נערך כמחקר חתך רב-מרכזי ב-18 מרכזי בריאות קהילתיים בסביבות כפריות ועירוניות. השתתפו בו 189 מבוגרים עם ירידה משמעותית בתפקוד הכליה. הם מילאו שאלון תפיסת מחלה קצר ומתוקף, והנתונים הקליניים נלקחו מהתיק הרפואי. הנתונים נותחו בשיטות סטטיסטיות, כולל מודל רגרסיה. התמונה העולה מהם עשויה לשנות את האופן שבו צוותי הטיפול הראשוני מדברים עם מטופלים בשלב שבו עוד אפשר להאט את ההתדרדרות.
